אחד מזכרונות הילדות החזקים שלי הוא דרכי חזרה מהגן או מבית הספר (כי אז לא לקחו אותנו באוטו).
ובדרכי הביתה כל פעם סיגלתי לעצמי לי דפוס הליכה אחר.
פעם על הבלטות האדומות כך שצריך לקפץ קפיצות די גדולות, ופעם רק על האפורות בצעדים קטנים.
ואם בטעות נגעה הרגל על בלטה אדומה אז יש לאזן את המצב גם ברגל השניה על אדומה אחרת.
ופעם רק על הקווים שבין הבלטות.
ובמעבר החציה זה פעם על הלבנים ופעם בניהם, ופעם לדרוך אחד כן ואחד לא.
וכשמצב הרוח קצת מדוכדך אז זכורה לי הליכה די כפופה ובכלל לא בקפיצות ועוד ועוד ועוד.
הזכרון הזה בא אלי בפלאשבק כאשר צפיתי בבני ממציא לעצמו דרכי התקדמות שונות, משתנות ומעניינות.
וכצופה מהצד, ללא התערבות, כדי לא להפריע, אני חוזרת אל החוויה המקסימה הזאת.
אפילו כתינוק קטן מאוד הייתי צופה בו ומזהה דרכים שונות בהן הוא בוחר להתקדם עוד כזוחל.
וברור שכל בחירת התקדמות היא חוויה רגעית בפני עצמה.
הוא היה חוזר על התקדמויות וגם משנה אותן כל הזמן.
את החוויה הזאת החלטתי להביא עימי לגן הילדים.
וכך נולד השיר "צעדים":
כששמח ונחמד לי
כשעצוב וגם כשרע לי
אני ממציא לי צעדים
יש קלילים ויש זריזים
יש כבדים או עליזים
ויש שאין להם צלילים
ולא ממש אכפת לי כי...
אתקדם לי בדרכי.
בין הבתים ישנם קטעי פסנתר לפי מה שנקרא בגישת דלקרוז "התנועות הטבעיות של הילד".
ובאמת ישנן ארבע תנועות טבעיות אצל ילדים המגיבים למקצבים.
הליכה- היא כמובן הרבעים
הריצה- שמיניות
הדהירה- המקצב המנוקד
והדילוג- שש שמיניות
על ההבדל הקצבי בין דהרה לבין דילוג ישנו ויכוח עתיק ולא פתור בין העוסקים בגישת דלקרוז אך לא אפתח את הדיון כאן.
בשיעור אני מאפשרת לילדים להראות דרכי התקדמויות מקוריות משלהם.
וזהו החלק המרתק והמעניין ביותר.
ובמשחקים מוזיקליים שונים מוזמנים הילדים על פי תור להראות דרך התקדמות אישית.
אפשר ללמוד כ"כ הרבה על מצבו של ילד ועל אופיו על פי הדרך בה הוא בוחר להתקדם.
בראש ובראשונה אלווה את ההתקדמות של הילד בנגינה התואמת את מה שהוא מכתיב.
ז"א שהוא יבצע תנועה ואני אתאים את עצמי אליו בכלי איתו אני מלווה (גיטרה, קלידים, חליל, קול או תוף או כל כלי אחר)
כשאני מאפשרת לו "להראות את עצמו" בזמן שהוא במרכז אני למעשה אומרת לו:
"אתה מעניין אותי ואני כאן כדי לראות אותך".
את זה אני משדרת לו במבט נוכח וקיים.
וכל שעלי לקוות הוא שבשפת גופו אוכל לראות את התוך שלו ולחוש אותו, ולשדר לו שאני מלווה אותו בכל רגש אשר יבטא.
אין צורך לשפוט את ההתקדמות אותה מציג הילד. לא לטובה ולא ההפך.
המבט אותו אישיר אל הילד הוא מספיק בכדי לשדר לו את הנוכחות שלי.
ואם בכל זאת יש צורך לתגמל בפידבק. מספיק: "אני רואה אותך".
אם אומר לילד "כל הכבוד" או אפילו "התקדמות מעניינת" בהכרח שפטתי אותו והרחקתי אותו מחווית היצירה שלו.
וגם זה נושא שלם לדיון אחר מעניין במיוחד.
דרכי ההתקדמות אותן ממציאים הילדים תמיד מפתיעות אותי מחדש.
וכל פעם אני חושבת שכבר ראיתי הכל אך לפתע תנועה מפתיעה אותי ומזכירה לי שכל ילד וכל סיטואציה מולידים יחד דברים רגעיים וחד פעמיים.
חשוב לציין שישנם ילדים שהתנועה היא לא השפה בה הם אוהבים לבטא את עצמם ולכן הם לא ישתפו פעולה עם פעילות זו. אך מנסיוני, אם ישנה תרבות בגן של ביטוי תנועתי, יסגלו גם הילדים שאינם תנועתיים בבסיסם את יכולת הביטוי התנועתית.
בהמשך נכוון את הילדים למקצבים הטבעים ונבצע אותם יחד עם השיר "צעדים" בו הטמפו (המהירות) מותאם לקצב התנועה הטבעית של הרגליים הקטנטנות.
כל שנשאר לעשות הוא לצפות ולהנות מהתנועות המרתקות של הקטנטנים.
ואולי אף לחקות אותם בחדרי חדרים J
אותי זה בהחלט מחזיר לחוויה ילדית ומלאת סנטימנט.
בסדנה אותה אני מעבירה לגננות ומורות למוזיקה אני מנחה כיצד ניתן לעבוד עם שיר זה יחד עם שירים נוספים מהדיסק "פירורים".
לפרטים על הסדנה הקרובה:
ולעמוד האירוע בפייסבוק:
