"זה המקום שלי!"..."זה היה מקומי!!!"..."הוא תפס לי"..."אבל אני ישבתי פה קודם!" בכי, תסכול, דמעות...
כל גננת / גנן או מורה מכירים היטב את המצב הזה בו נתפס לילד המקום והוא עומד מתוסכל ומביע את חוסר שביעות רצונו בבכי, תרעומת או לעיתים בזריקת איברים או השתתחויות.
במהלך עבודתי בגני הילדים נתקלתי בדרכי התמודדות שונות עם המצב. מהטפה לויתור ולא לעשות עניין כל פעם שזה קורה (קיצוניות אחת) ועד נסיון למנוע מצבים אלו והגדרת כסא קבוע לילד לכל המפגשים לאורך השנה (קיצוניות שניה).
ברוב המקרים פותרים כל ענין לגופו ומנסים לפשר לפי ההגיון ומצב הרוח של הילדים ו / או הגננת.
תמיד הדהימה אותי העוצמה בה חווה הילד את אובדן מקומו. ניסיתי להבין מדוע הוא מרגיש אי שביעות רצון גבוהה כל כך. והרי כולנו יודעים שהוא נמצא בשלב האגואיסטי וכך גם למדתי בלימודי החינוך.
המפגש שלי עם זה בשטח המחיש לי כמה קשה הרגשתו של אותו ילד. מבחינתו אובדן מקומו- הכסא שלו, הוא בגדר אובדן בטחון ואובדן השליטה והיציבות אותה הוא מנסה להקנות לעצמו במרחב הילדים.
לעיתים אף הרגשתי שהילד מרגיש דחוי ולא אהוב.
לעיתים אף הרגשתי שהילד מרגיש דחוי ולא אהוב.
על אף הקושי במצבים הללו ולעיתים חוסר האונים שלי כמבוגר לפתור את המצב, אני מרגישה שלא נכון לנסות ולמגר את התופעה ולקבוע מקום קבוע לאורך המפגשים במהלך השנה. עצם העניין חשוב מאוד והילד מבין את עצמו כחלק מקהילה דרך אובדן והשגה מחדש של מקומו.
התנועה בין התסכול והקושי לבין ההשגה ולבסוף גם דרך הויתור מבחירה או שלא, מהותית ממש לגדילתו והבנתו את עצמו ועולמו. עליו לעבור את כל הניואנסים הקטנטנים הללו ללא ביקורת ומשפט מצידינו בכדי לבסס לעצמו את הדרך הנכונה ביותר עבורו. כמובן שלא פעם בעזרת תיווך מצד המבוגר הנוכח.
האמת לאמיתה היא שגם לנו המבוגרים קורה לא פעם שאנו בוחרים לנו מקום קבוע, אם זה המקום הקבוע שאנו יושבים בו באוטובוס או הצד הקבוע שלנו במיטה הזוגית, מסביב לשולחן האוכל, הכסא הקבוע בכיתה במכללה, בהרצאה או בכל מקום בו אנו נאלצים לבחור את מקומינו מספר פעמים.
וכשמתישבים לנו במקום ה"רגיל" שלנו זה יכול מאוד לעצבן או לפחות לערער משהו קטנטן בפנים המאלץ אותנו לבסס בסיס חדש.
כולנו מחפשים בסיס וזהו טבע האדם עליו גדלים ילדינו.
כמבוגרים אנו יודעים לרסן ולהתאפק ולראות גם את האחר ואת הסיטואציה (וגם לא תמיד).
הילדים אינם יכולים לראות זאת והם אינם אמורים בשלב זה.
ברור לי שחשוב להסביר להם כיצד מתנהל העולם וללמדם להבין את המציאות כפי שהיא בעולם המבוגרים אך לא פחות חשוב מכך הוא לתת ביטוי ובעיקר הכרה למצב שלהם ולבטחונם שהתערער.
הדבר כלל איננו מסובך וניתן לעשות זאת בקלילות ובהומור.
חשוב לשדר להם כי אנו המבוגרים רואים אותם ואת הקושי שלהם ללא קשר למענה שיש בידינו לתת להם או לא. במקרים קיצוניים של תיסכול והתפרקות חשוב לי להיות נוכחת ולשדר במבט אמפטי שאני "כאן" עם הקושי. לא תמיד יש בידיי פתרון למצב כי שני הצדדים מתוסכלים מאוד ועומדים על שלהם.
גם אם החלטנו כי לא נספק את רצון הילד, עלינו לידע אותו בנוכחותינו המלאה ובהבנתינו את מצבו.
עניין המקום הוא עניין לא קטן בגן וחשוב לי לעסוק בו לאורך השנה.
ישנן דרכים כיפיות לעסוק בנושאים חשובים כאלה. לא דרך לימוד או הקנייה אלא דוקא דרך מתן ביטוי הומוריסטי לאגואיזם בו הם מצויים. פשוט שיקוף של מצבם לעיתים יכול להיות הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הדבר.
בעלי איתי ואני חיפשנו דרך לתת לגיטימציה לרצון של הילד בעניין מקומו בין הכסאות וכך נולד השיר "המקום שלי".
השיר מביע בהומור ובקריצות את המצב האגואיסטי ביחס למקום בגן.
בחרנו, לא סתם, בסגנון רגטון / ראפ בכדי לשדר את האסרטיביות והכוחניות שבאה לידי ביטוי במצבים הללו.
חלק מהגננות שאני עובדת איתן אימצו את השיר ועובדות איתו דרך הצגה ובדרכים שונות הממחישות את מצבו הריגשי.
השיר הומוריסטי ומשחרר ודרך הצחוק הטמון בו והצחוק שאותו הוא משחרר מן הילדים, פורקים הילדים את תיסכולם.
בפוסט הבא אכתוב על צחוק ככלי משחרר דרך המוזיקה ובכלל.
בסדנא שאני מעבירה למורות למוזיקה וגננות אני מראה כיצד אני בוחרת להשתמש בנושא הזה בשיר, הקרוב מאוד לליבם, ועל הדרך להשיג גם כמה מטרות מוזיקליות.
