"מנגנים" בגני הילדים

לשמחתי הרבה חוגגים השנה רוב גני הילדים בהם אני עובדת ובהם עובדות קולגות רבות שלי עם שיר מתוך הדיסק "פירורים".

השיר הראשון הפותח את הדיסק "מנגנים" (או כפי שקוראים לו כולם "שרה בגיטרה") סחף איתו ילדים רבים מאוד הממחיזים בדרכים שונות ומעניינות את הדמויות בשיר.

בשיר חמישה ילדים המנגנים על חמישה כלים שונים: שרה מנגנת בגיטרה, אבנר- נחשו... נכון בפסנתר, במה מנגן ירון? לא בקסילופון ולא בסוזפון. ירון בטרומבון. אפרים במצלתיים (ולא באופניים כמו שאומרים כל הילדים J) ונטע המתוקה... נטע בקלרינטה.
ניתן להאזין לשיר באתר פירורים בקישור: מנגנים

חילקנו את הילדים בגן לחמש קבוצות. קבוצת השרות, קבוצת האבנרים, הירונים וכו'....

כל קבוצה מייצגת את אחד הילדים מן השיר. ולכל ילד ניתן אביזר בדמות כלי הנגינה בו מנגן הילד בשיר.

בגן אחד (גן עירית) בעמק חפר, בו עובדת חברתי המדהימה וקולגה מוכשרת, עפרה הורביץ, ייצרה הסייעת רינת אביזרים מדהימים אותם קיבלה לבסוף עפרה במתנה מן הגן. וכך הזדמן לי לצלם אותם ולחלוק איתכם את היופי הזה.
אז בבוקר ממש לפני שלקחתי את ילדי לגן ביקשתי את עזרתם בעבודה שלי. והם נענו בשמחה רבה.
אז תודה אהוביי שירן ומיאל.

הנה הגיטרות הדומות במקצת ללאוטה, עשויות חצאי דלעת לגוף הגיטרה, פרי עץ הצאלון לצוואר הגיטרה וגומיות כמיתרים.
שימו לב לנגן הלאוטה שלי:

פשוט מקסים, מרגש וטבעי לחלוטין.

הפסנתרים עשויים קרטון פשוט צבוע בלבן והקלידים השחורים הם גזרי קרטון צבועים שחור הבולטים החוצה מן הלבן. ושרשרת נהדרת היוצרת מקלדת בסגנון יאיר ניצני ורמי קליינשטיין של שנות השמונים עם המקלדת האוחזים אותה כגיטרה. החיוך איננו מבויים :-)

הטרומבונים הם פשוט פומפות של האמבטיה לפתיחת סתימות. זה מצחיק, משעשע ומהנה כל כך כאשר הילדים "תוקעים" את מנגינת הטרומבון בפומפה. ההורים צוחקים והילדים נהנים בחווית הנגינה המצחיקה.
מיאל הקטנה בת שנה וחודשיים באופן טבעי מנסה לנשוף בכל דבר שמסביבה. כמה כוונה יש בנגינה שלה. אולי זה קשור לזה שאמא חלילנית?

המצלתיים הם פשוט מצלתיים קטנים אשר ברשותה של כל מורה למוזיקה ושל כל גן.
כאן היה קשה לתפוס את שירן כי הוא לא הפסיק לרקוד. והמצלתיים, רק מאחורי הגב! כי כך הוא החליט שהוא מנגן.

ולבסוף הקלרינטות משני סוגים. האחד מתרמיל ארוך במיוחד של עץ שאינני יודעת את שמו (מתכוונת לברר עם אחי הגנן בקרוב) והשני מרגל של שולחן.

לבסוף אוסיף אנקדוטה חשובה לצד האייטם הגימיקי והמהנה...

הילדים בשיר זה חווים חווית הנאה נטו. זהו איננו שיר מחנך או מלמד.

זהו איננו שיר הפעלה המורה לנו מה לעשות עם הגוף בכל רגע נתון. זה פשוט שיר המזמין שמחה, כיף וריקוד.

המטרה בשיעורי המוזיקה, התנועה, המפגש או אף במסיבת הסיום בגן הוא לאפשר מרחב בו הילד משוחרר מעכבות, מתמסר בתנועה למוזיקה ומאפשר לעצמו לנוע באופן בו מניעה המוזיקה את גופו שלו.

ישנם ילדים שיתרכזו בנגינה המדומה בכלים האיזוטריים כאילו ממש הם מנגנים את המנגינה מן ההקלטה.

יש ילדים שיאפשרו לכל גופם לנוע באופן חופשי לחלוטין כך שלא ממש נראה שהם מנגנים. ישנם ילדים שיצחקו צחוק מובך ומשחרר תוך כדי ביצוע ובכך יצחיקו את הקהל כולו המובך גם הוא מן המבוכה.

ויש עוד המון אפשרויות שונות בהן מבטאים עצמם הילדים עם הנגינה בשיר.

ואנחנו כמחנכים שם פשוט כדי לאפשר את זה. אלו הם רגעי חופש ואושר בהם הילד יכול לבטא את עצמו בכל דרך שיבחר. ויש לו אפשרויות רבות. הומור וצחוק משחרר, תנועה אישית ואינדיבידואלית, ריכוז ודיוק (יש ילדים שמתרגשים מאוד לדייק עם המוזיקה!) ועוד.

אז תהנו.

כנסו והאזינו באתר פירורים בקישור: מנגנים

ושיהיה קיץ של חופש אהבה וטוב.

אתי

צעדים

אחד מזכרונות הילדות החזקים שלי הוא דרכי חזרה מהגן או מבית הספר (כי אז לא לקחו אותנו באוטו).

ובדרכי הביתה כל פעם סיגלתי לעצמי לי דפוס הליכה אחר.

פעם על הבלטות האדומות כך שצריך לקפץ קפיצות די גדולות, ופעם רק על האפורות בצעדים קטנים.

ואם בטעות נגעה הרגל על בלטה אדומה אז יש לאזן את המצב גם ברגל השניה על אדומה אחרת.

ופעם רק על הקווים שבין הבלטות.

ובמעבר החציה זה פעם על הלבנים ופעם בניהם, ופעם לדרוך אחד כן ואחד לא.

וכשמצב הרוח קצת מדוכדך אז זכורה לי הליכה די כפופה ובכלל לא בקפיצות ועוד ועוד ועוד.

הזכרון הזה בא אלי בפלאשבק כאשר צפיתי בבני ממציא לעצמו דרכי התקדמות שונות, משתנות ומעניינות.

וכצופה מהצד, ללא התערבות, כדי לא להפריע, אני חוזרת אל החוויה המקסימה הזאת.

אפילו כתינוק קטן מאוד הייתי צופה בו ומזהה דרכים שונות בהן הוא בוחר להתקדם עוד כזוחל.

וברור שכל בחירת התקדמות היא חוויה רגעית בפני עצמה.

הוא היה חוזר על התקדמויות וגם משנה אותן כל הזמן.

את החוויה הזאת החלטתי להביא עימי לגן הילדים.

וכך נולד השיר "צעדים":

כששמח ונחמד לי

כשעצוב וגם כשרע לי

אני ממציא לי צעדים

יש קלילים ויש זריזים

יש כבדים או עליזים

ויש שאין להם צלילים

ולא ממש אכפת לי כי...

אתקדם לי בדרכי.

בין הבתים ישנם קטעי פסנתר לפי מה שנקרא בגישת דלקרוז "התנועות הטבעיות של הילד".

ובאמת ישנן ארבע תנועות טבעיות אצל ילדים המגיבים למקצבים.

הליכה- היא כמובן הרבעים

הריצה- שמיניות

הדהירה- המקצב המנוקד

והדילוג- שש שמיניות

כל אחד מהמקצבים מובאים בנגינה בין בתי השיר.

על ההבדל הקצבי בין דהרה לבין דילוג ישנו ויכוח עתיק ולא פתור בין העוסקים בגישת דלקרוז אך לא אפתח את הדיון כאן.

בשיעור אני מאפשרת לילדים להראות דרכי התקדמויות מקוריות משלהם.

וזהו החלק המרתק והמעניין ביותר.

ובמשחקים מוזיקליים שונים מוזמנים הילדים על פי תור להראות דרך התקדמות אישית.

אפשר ללמוד כ"כ הרבה על מצבו של ילד ועל אופיו על פי הדרך בה הוא בוחר להתקדם.

בראש ובראשונה אלווה את ההתקדמות של הילד בנגינה התואמת את מה שהוא מכתיב.

ז"א שהוא יבצע תנועה ואני אתאים את עצמי אליו בכלי איתו אני מלווה (גיטרה, קלידים, חליל, קול או תוף או כל כלי אחר)

כשאני מאפשרת לו "להראות את עצמו"  בזמן שהוא במרכז אני למעשה אומרת לו:

"אתה מעניין אותי ואני כאן כדי לראות אותך".

את זה אני משדרת לו במבט נוכח וקיים.

וכל שעלי לקוות הוא שבשפת גופו אוכל לראות את התוך שלו ולחוש אותו, ולשדר לו שאני מלווה אותו בכל רגש אשר יבטא.

אין צורך לשפוט את ההתקדמות אותה מציג הילד. לא לטובה ולא ההפך.

המבט אותו אישיר אל הילד הוא מספיק בכדי לשדר לו את הנוכחות שלי.

ואם בכל זאת יש צורך לתגמל בפידבק. מספיק: "אני רואה אותך".

אם אומר לילד "כל הכבוד" או אפילו "התקדמות מעניינת" בהכרח שפטתי אותו והרחקתי אותו מחווית היצירה שלו.

וגם זה נושא שלם לדיון אחר מעניין במיוחד.

דרכי ההתקדמות אותן ממציאים הילדים תמיד מפתיעות אותי מחדש.

וכל פעם אני חושבת שכבר ראיתי הכל אך לפתע תנועה מפתיעה אותי ומזכירה לי שכל ילד וכל סיטואציה מולידים יחד דברים רגעיים וחד פעמיים.

חשוב לציין שישנם ילדים שהתנועה היא לא השפה בה הם אוהבים לבטא את עצמם ולכן הם לא ישתפו פעולה עם פעילות זו. אך מנסיוני, אם ישנה תרבות בגן של ביטוי תנועתי, יסגלו גם הילדים שאינם תנועתיים בבסיסם את יכולת הביטוי התנועתית.

בהמשך נכוון את הילדים למקצבים הטבעים ונבצע אותם יחד עם השיר "צעדים" בו הטמפו (המהירות) מותאם לקצב התנועה הטבעית של הרגליים הקטנטנות.

כל שנשאר לעשות הוא לצפות ולהנות מהתנועות המרתקות של הקטנטנים.

ואולי אף לחקות אותם בחדרי חדרים J

אותי זה בהחלט מחזיר לחוויה ילדית ומלאת סנטימנט.

בסדנה אותה אני מעבירה לגננות ומורות למוזיקה אני מנחה כיצד ניתן לעבוד עם שיר זה יחד עם שירים נוספים מהדיסק "פירורים".

לפרטים על הסדנה הקרובה:

http://www.perurim.com/#!workshops

ולעמוד האירוע בפייסבוק:

http://www.facebook.com/event.php?eid=152900971442315

המקום שלי

"זה המקום שלי!"..."זה היה מקומי!!!"..."הוא תפס לי"..."אבל אני ישבתי פה קודם!" בכי, תסכול, דמעות...

כל גננת / גנן או מורה מכירים היטב את המצב הזה בו נתפס לילד המקום והוא עומד מתוסכל ומביע את חוסר שביעות רצונו בבכי, תרעומת או לעיתים בזריקת איברים או השתתחויות.

במהלך עבודתי בגני הילדים נתקלתי בדרכי התמודדות שונות עם המצב. מהטפה לויתור ולא לעשות עניין כל פעם שזה קורה (קיצוניות אחת) ועד נסיון למנוע מצבים אלו והגדרת כסא קבוע לילד לכל המפגשים לאורך השנה (קיצוניות שניה).

ברוב המקרים פותרים כל ענין לגופו ומנסים לפשר לפי ההגיון ומצב הרוח של הילדים ו / או הגננת.

תמיד הדהימה אותי העוצמה בה חווה הילד את אובדן מקומו. ניסיתי להבין מדוע הוא מרגיש אי שביעות רצון גבוהה כל כך. והרי כולנו יודעים שהוא נמצא בשלב האגואיסטי וכך גם למדתי בלימודי החינוך.

המפגש שלי עם זה בשטח המחיש לי כמה קשה הרגשתו של אותו ילד. מבחינתו אובדן מקומו- הכסא שלו, הוא בגדר אובדן בטחון ואובדן השליטה והיציבות אותה הוא מנסה להקנות לעצמו במרחב הילדים.


לעיתים אף הרגשתי שהילד מרגיש דחוי ולא אהוב.

על אף הקושי במצבים הללו ולעיתים חוסר האונים שלי כמבוגר לפתור את המצב, אני מרגישה שלא נכון לנסות ולמגר את התופעה ולקבוע מקום קבוע לאורך המפגשים במהלך השנה. עצם העניין חשוב מאוד והילד מבין את עצמו כחלק מקהילה דרך אובדן והשגה מחדש של מקומו.

התנועה בין התסכול והקושי לבין ההשגה ולבסוף גם דרך הויתור מבחירה או שלא, מהותית ממש לגדילתו והבנתו את עצמו ועולמו. עליו לעבור את כל הניואנסים הקטנטנים הללו ללא ביקורת ומשפט מצידינו בכדי לבסס לעצמו את הדרך הנכונה ביותר עבורו. כמובן שלא פעם בעזרת תיווך מצד המבוגר הנוכח.

האמת לאמיתה היא שגם לנו המבוגרים קורה לא פעם שאנו בוחרים לנו מקום קבוע, אם זה המקום הקבוע שאנו יושבים בו באוטובוס או הצד הקבוע שלנו במיטה הזוגית, מסביב לשולחן האוכל, הכסא הקבוע בכיתה במכללה, בהרצאה או בכל מקום בו אנו נאלצים לבחור את מקומינו מספר פעמים.

וכשמתישבים לנו במקום ה"רגיל" שלנו זה יכול מאוד לעצבן או לפחות לערער משהו קטנטן בפנים המאלץ אותנו לבסס בסיס חדש.

כולנו מחפשים בסיס וזהו טבע האדם עליו גדלים ילדינו.

כמבוגרים אנו יודעים לרסן ולהתאפק ולראות גם את האחר ואת הסיטואציה (וגם לא תמיד).

הילדים אינם יכולים לראות זאת והם אינם אמורים בשלב זה.

ברור לי שחשוב להסביר להם כיצד מתנהל העולם וללמדם להבין את המציאות כפי שהיא בעולם המבוגרים אך לא פחות חשוב מכך הוא לתת ביטוי ובעיקר הכרה למצב שלהם ולבטחונם שהתערער.

הדבר כלל איננו מסובך וניתן לעשות זאת בקלילות ובהומור.

חשוב לשדר להם כי אנו המבוגרים רואים אותם ואת הקושי שלהם ללא קשר למענה שיש בידינו לתת להם או לא. במקרים קיצוניים של תיסכול והתפרקות חשוב לי להיות נוכחת ולשדר במבט אמפטי שאני "כאן" עם הקושי. לא תמיד יש בידיי פתרון למצב כי שני הצדדים מתוסכלים מאוד ועומדים על שלהם.

גם אם החלטנו כי לא נספק את רצון הילד, עלינו לידע אותו בנוכחותינו המלאה ובהבנתינו את מצבו.

עניין המקום הוא עניין לא קטן בגן וחשוב לי לעסוק בו לאורך השנה.

ישנן דרכים כיפיות לעסוק בנושאים חשובים כאלה. לא דרך לימוד או הקנייה אלא דוקא דרך מתן ביטוי הומוריסטי לאגואיזם בו הם מצויים. פשוט שיקוף של מצבם לעיתים יכול להיות הדרך הטובה ביותר להתמודד עם הדבר.

בעלי איתי ואני חיפשנו דרך לתת לגיטימציה לרצון של הילד בעניין מקומו בין הכסאות וכך נולד השיר "המקום שלי".

השיר מביע בהומור ובקריצות את המצב האגואיסטי ביחס למקום בגן.

בחרנו, לא סתם, בסגנון רגטון / ראפ בכדי לשדר את האסרטיביות והכוחניות שבאה לידי ביטוי במצבים הללו.

חלק מהגננות שאני עובדת איתן אימצו את השיר ועובדות איתו דרך הצגה ובדרכים שונות הממחישות את מצבו הריגשי.

השיר הומוריסטי ומשחרר ודרך הצחוק הטמון בו והצחוק שאותו הוא משחרר מן הילדים, פורקים הילדים את תיסכולם.

בפוסט הבא אכתוב על צחוק ככלי משחרר דרך המוזיקה ובכלל.

בסדנא שאני מעבירה למורות למוזיקה וגננות אני מראה כיצד אני בוחרת להשתמש בנושא הזה בשיר, הקרוב מאוד לליבם, ועל הדרך להשיג גם כמה מטרות מוזיקליות.

"פירורים" יצא לאויר העולם!

אנחנו גאים לבשר שהדיסק החדש שלנו "פירורים" יצא סוף-סוף לאור.

באלבום 18 שירים חדשים ומחודשים המיועדים לילדים ולהורים, להאזנה ולפעילות.
"פירורים" הוא האלבום הראשון שיצא תחת הלייבל החדש "יוניטון" בהדפסה ובהפצה עצמאית.
פרטים נוספים באתר של פירורים: www.perurim.com
להזמנות: 052-4338485, 054-4870303